חלקו השני של המסע באיטליה, שמגיע לוונציה, ורונה, האגמים מאג’ורה, קומו ואיזאו ומסתיים במילאנו.
בבוקר עזבנו את פירנצה ונסענו נסיעה ארוכה בנוף מדהים של הרים ועמקים. בדרך עברנו אגם קטן, שבכלל לא מסומן במפה, אבל הוא היה בגודל של ים המלח. אח”כ עלינו על הכביש המהיר לוונציה, שעובר על גשרים גבוהים ובמנהרות. חלק מהגשרים ממש גבוהים ומפחיד לנוסע עליהם, חלק מהמנהרות קצרות ויש גם ארוכות מאוד. בתוך ההרים. כך הדרך ישרה ולא מתפתלת, ואפשר לנסוע מהר.
ונציה – עיר אלף התעלות
הגענו לעיר קטנה קרוב לוונציה – מסטרה, ובה מצאנו מלון קטן ונחמד, Hotel Delle Rose, עם חניה שבה השארנו את הרכב. לקחנו אוטובוס ונסענו לוונציה. לא כאי לנסוע עם האוטו , כי בוונציה אין כבישים והחניה מאוד יקרה בכניסה לעיר.
ונציה בנויה על איים, ובמקום כבישים יש תעלות מים. על האיים בנויים הבתים בצפיפות, בסמטאות מרות, עם כיכרות וכנסיות, וגשרים המחברים בין האיים. מהתחנה המרכזית של העיר, לשם מגיעים האוטובוסים והרכבת, יצאנו להסתובב בוונציה. מהר מאוד הלכנו לאיבוד, ואם לא היו שלטים שמכוונים לכיכר המרכזית ולגשר הכי חשבו בעיר, היינו ממשיכים להסתובב גם עד היום.
הגשר המפורסם של ונציה נקרא גשר ריאלטו. על הגשר יש שלושה מעברים ובניהם שתי שורות של חנויות. הוא נבנה לפני 500 שנה במקום גשר העץ הנפתח שהיה במקום. היום, יש ליד הגשר שוק ירקות, בגדים ומתנות ועל הגשר חנויות תכשיטים ומזכרות. בכל הסמטאות יש חנויות של כלי זכוכית צבעונית. בוונציה יש אי שנקרא מורנו, ושם מייצרים מוצרי זכוכית בנפחיות – חרוזים, אגרטלים, נברשות, כלים, תכשיטים ופסלי זכוכית. דבר נוסף שוונציה ידועה בו הוא קרנבל המסכות שנערך פעם בשנה, ואז כולם מתחפשים עם מסכות מפוארות ותלבושות של גבירות, אדונים, פינוקיו, ציפורים, חתולים ועוד. יש הרבה בתי מלאכה לתחפושות וקשה לבחור אחת מכל המבחר. יש המון, מכל הסוגים, הצבעים, הגדלים והמחירים.
מקום מפורסם נוסף בוונציה הוא כיכר סן מרקו. זוהי כיכר גדולה ומפוארת ובה יש כמה מבנים גדולים ויפים: מגדל פעמונים גבוה, שורת בנייני פאר, כניסה גדולה וארמון. בכנסיה יש רצפת פסיפס משיש בכל מיני צורות וצבעים, קירות עם תמונות גדולות ותקרות עם כיפות בצפוי פסיפס מוזהב. ממש נוצץ ויפה שם. מעל הכניסה לכנסיה יש פסלים של קדושים נוצרים, פסיפס מוזהב וסוסים.
בצד אחד של הכנסיה ישנו שעון מצוייר, עם דמויות שיוצאות כל שעה.
בצד השני נמצא ארמון מפואר שהיה שייך למועצת העיר במשך 1000 שנים. המבנה עצמו הוא רק בן 600. יש בו חצר מרובעת יפה שהארמון מקיף אותה וממנה עולים במדרגות מפוארות, עם תקרה מוזהבת, לחדרים המפוארים של המועצה. החדרים כוללים חדרי מגורים, עם אח, ארונות וכסאות, קירות מצופים בדים יקרים, תקרות מצויירות ותמונות גדולות. אולמות הישיבות של המועצה הם ענקיים, עם כסאות עץ מלכותיים, תקרות מצויירות וציורי קיר גדולים מאוד המתארים את המלחמות שהתקיימו בתעלות ונציה. באולמות האלו היו מחליטים על המתרחש בעיר, כמו בעיריה של היום. קיימו כאן גם משפטים לפושעים, ובארמון יש גם בית כלא עם תאים קטנים, דלתות ברזל כבדות, חלונות עם סורגים עבים ופתחים קטנים להעביר אוכל לאסירים. קצת מפחיד להתסובב שם.
ליד הכיכר, לאורך התעלה הראשית, טיילת עם תחנות של סירות – חלקן מוניות, חלקן משמשות כאוטובוסים וחלקן גונדולות. אפשר לקחת סירה ולחזור לכניסה לעיר, או לחזור ברגל בין הסמטאות. החלטנו לחזור ברגל, ושוב איבדנו את הדרך.
הכביש שמחבר בין ונציה ליבשה עובר על גשר ארוך מאוד מעל הים, שלאורכו עוברים גם פסי רכבת.
היום השני בוונציה היה עמוס. כמעט לא היה גשר שלא עברנו עליו ותעלה שלא חצינו. טוב, לא באמת. יש אלפי גשרים ומאות תעלות, ואי אפשר לחצות את כולם. יש תעלה אחת גדולה – גראנד קאנאל, שמחלקת את העיר לשניים. התחלנו בגדה הימנית שלה. בהתחלה הלכנו לרובע היהודי של העיר- לגטו. כאן חיו היהודים לפני הרבה מאוד שנים, ועדיין יש שם בתי כנסת ומסעדות כשרות. בבית הכנסת יש היום מוזיאון, שהיה סגור שהגענו, כי שבת. לידו יש בית מדרש, בו התפללו אנשים.
המשכנו דרך התעלות והגרים לכנסיה יפה ומיוחדת, שנקראת סנטה מריה אסונטה. הקירות בכנסיה מכוסים במה שנראה כטפט ירוק ולבן, עם וילונות, אבל למעשה זה שיש משולב שנראה כמו בד שנפך. אפילו בתמונות אי אשפר לראות שזה שיש, רק כשממש נוגעים.
משם הלכנו לארמון הזהב – קה ד’אורו – ארמון מפורסם שהיה מכוסה פעם זהב, והיום מציג אוסף ציורים של אומני ונציה: טיציאן, טינטורנטו ועוד.
בהמשך עברנו בכנסייה הכי גדולה בוונציה- סאן זאניפולו. בכנסייה הזאת נמצאים קברים של 25 שליטי וונציה. כל קבר הוא כמו פסל מפואר. חוץ מהקברים יש שם גם ציורים יפים.
לסיום הסיור בצד הימני של התעלה, הלכנו לכיכר סן מרקו היפה, למוזיאון ההיסטורי של וונציה, שבו מוצגים פריטים שהיו שייכים לאנשי העיר: מטבעות, מסמכים, כלי נשק, סמלי מלכות, ציוד של ספינות ודגמי ספינות, שטיחים ועוד. הכי מעניין היו כלי הנשק: שריונים, רומחים, מגנים, אלות, רובים ותותחים. אחרי הפסקה למנוחת צהריים ואוכל, לקחנו אוטובוס ימי. זו סירה שעוברת ממקום למקום ועוצרת בתחנות, בדיוק כמו אוטובוס, אבל בגלל שבוונציה כל כביש הוא בעצם תעלת מים, צריך סירה. חצינו איתה את ה”כביש” הראשי לגדה השמאלית. ממש ליד התחנה, יש כנסיה גדולה נוספת, סנטה מריה דלסלוטה. הקימו אותה אחרי המגיפה הגדולה, ב-1630, שבה מתו 45,000 מתושבי העיר. בכנסייה יש חדר קטן שבו ציורים גדולים של קין והבל, עקדת יצחק ודוד וגוליית, ציורים של קדושים וציור של “החתונה בקאנה” מפורסם של טינטורטו.
לא רחוק משם נמצאת גלריה דלה אקדמיה, שבה יצירות אומנות רבות ומפורסמות שנאספו מכנסיות וארמונות בכל רחבי העיר. חלק מהיצירות אנחנו מכירים מספרי האומנות וחלק מתארות את החיים בוונציה במאה ה-18, לפני 300 שנה. יש גם תמונה של גשר הריאלטו הראשון מעץ, שיכול היה להתפתח למעבר ספינות. המשכנו לשוטט בסמטאות, עייפים, וכל המקומות האחרים שרצינו להגיע אליהם כבר נסגרו. אז חזרנו למלון שלנו לנוח ולאכול ארוחת ערב.
ורונה – לבקר את רומיאו ויוליה
אח, אתם לא תאמינו איפה אני יושבת וכותבת לכם! על שפת אגם איזאו, במלון 4 כוכבים מפואר, מול נוף יפה של הרים גבוהים ויערות עבותים. איזו שלווה ושקט! אחרי כל כך הרבה רעש בעיר, זה כיף לנפוש!
בדרך מוונציה עצרנו בעיר שנקראת ורונה. העיר הזאת מפורסמת בגלל סיפור שנכתב לפני הרבה מאוד שנים על ידי מחזאי אנגלי, שכתב הצגות לתיאטרון. הסיפור נקרא רומיאו ויוליה, ומספר על זוג צעיר, בחור ובחורה, ממשפחות יריבות בעיר ורונה, שהתאהבו. המשפחות שלהם לא רצו שהם יתחתנו, כי הם היו אוייבים. הזוג נפגש בסתר ורצה להינשא. כומר אחד עזר להם. הוא נתן ליוליה שיקוי קסמים, שירדים אותה, ויחשבו שהיא מתה, כי רצו לחתן אותה עם מישהו אחר. אחרי שהיא תישן ויעשו לה לוויה, היא תתעורר, רומיאו יחכה לה ויחד הם יברחו ויתחתנו. אבל רומיאו לא שמע את התוכנית, וחשב שיוליה מתה באמת. הכומר לא הספיק לספר לו שהיא רק ישנה, והוא התאבד. כשיוליה התעוררה היא ראתה שרומיאו לידה מת. היא לקחה את החרב שלו והתאבדה גם כן. זה הסוף העצוב של הסיפור הזה. בוורונה יש בית שבו המרפסת של יוליה, שם היא עמדה כשרומיאו קרא לה ושר לה מלמטה.
יש גם אמפיתיאטרון עתיק מאוד- בן 2000 שנה, שעדיין מעלים בו הופעות, בעיקר אופרות בקיץ. הוא נראה כמו הקולוסאום ברומא, אבל שלם יותר ולא הרוס. יש חלקים ששיפצו ושיחזרו, וגם במה ותאורה אמיתיים.
הכיכר השוק של ורונה מתקיים השוק ממש כמו בימים עברו. סביב הכיכר יש ארמונות ובתים מפוארים, מגדלי שעון גבוהים, ובמרכז הכיכר במה שעליה היו נואמים ומודיעים הודעות לשובות וחדשות, בימים שלא היו עיתונים, טלויזיה או רדיו. כמובן, כמו בכל כיכר באיטליה, יש גם מזרקה ואפילו עמוד שעליו סמל העיר – אריה. כל העיר העתיקה מוקפת חומה גבוהה ויפה.
אבל עכשו אנחנו במקום עם הנוף הכי הכי יפה. טיילנו בעיירה איזאו. בטיילת משוטטים ברבורים לבנים ואנשים מאכילים אותם. באמצע האגם עומד אי ועליו כפר. המים צלולים ונקיים, שקט נעים מסביב, והרבה רוגע. חבל שצריך לעזוב, ואי אפשר להשאר פה עוד כמה ימים. אין פה כל כך מה לעשות באזור, והמרחקים גדולים.
הדואומו, האופרה והמבצר של מילאנו
היום התענן והתחיל לרדת שוב גשם. זה קצת קלקל לנו את התכניות. רצינו להמשיך לטייל באגמים, אבל לא נעים לטייל בגשם, אז נסענו למילאנו והתמקמנו במלון ליד תחנת הרכבת. התחנה היא מבנה ענק ומפואר, שלא מבייש שום מוזיאון שראינו. היא מעוטרת בפסלים ובנויה כמו קתדרלה גדולה עם קשתות, תקרה מעוטרת תבליטים ורצפה עם פסיפסים. המלון שלנו נמצא ממש מול התחנה, בקומה האחרונה של בניין גבוה. ממש מתחת למלון יש תחנת מטרו, וכך קל ומהיר להגיע למרכז העיר.
נסענו למרכז וירדנו בכיכר הדואומו, שבה הקתדרלה הכי יפה שראינו עד עכשו. כל הכנסיה מעוטרת מגדלים ופסלים מבחוץ. בפנים יש עמודים גבוהים מאוד, כמעט 150 מ’, ומעליהם קשתות. בקצה כל עמוד יש פסלים. החלונות הענקיים מקושטים בזכוכית צבעונית ומחולקים להרבה תמונות נפרדות. יש שתי במות מטיפים מוזהבות, ו 3 עוגבים, ששנים מהם גדולים מאוד. בקיצור, קתדרלה יפיפיה!
היא נמצאת בכיכר מלאה יונים ופסל של איש על סוס. נדמה לי שזה המלך ויטוריו עמנואל, כמו זה מפיאצה ונציה ברומא. ליד הכיכר יש רחוב חנויות מקורה בתקרת זכוכית, הנקרא גלריה ויטוריו עמנואל, עם חנויות יקרות. מצד אחר של הכיכר מובילה שדרה לכיכר אחרת, עם מזרקה, שמאחוריה יש מבצר אמיתי בן 500 שנים. זה היה הארמון של דוכסי העיר מילאנו. המבצר בנוי עם שערים ותעלה מסביבו. בכל צד שלו יש מגדל שמירה עגול, ממש כמו המבצרים של הנסיכות והמלכים באגדות והסרטים. בתוך במבצר, סביב חצר גדולה, מסודרים המבנים הפנימיים, שהיום הם מוזיאונים לעתיקות.
מאחורי המבצר יש פארק גדול ויפה, עם דשא ועצים ענקיים בני כמה מאות שנים, ובאמצע אגם עם ברווזים. מעברו השני עומדת קשת נצחון גדולה, כמו שער הנצחון בפריס.
ביום הטיול השני שלנו במילאנו בעיקר חיפשנו מה לעשות, כי את רוב האתרים בעיר אפשר לראות בחצי יום.
התחלנו בכנסיה עתיקה, סנט אמברוג’יו, שנבנתה בחלקה לפני 1300 שנה. עם מגדל פעמונים אחד. לפני 900 שנה החליטו להוסיף מגדל פעמונים נוסף. הכנסיה די פשוטה, אחרי כל היפות האחרות שראינו לאורך הטיול. יש בה תקרת פסיפס יפה בת 1000 שנים, קבר של הקדוש אמברוג’יו ועוד שניים, שבנו יחד את הכנסיה. הם מוצגים בתיבות זכוכית, ורואים את השלד שלהם שלבוש בבגדי פאר.
משם המשכנו למנזר שעל קירותיו צייר לאונרדו דה וינצ’י את אחד הציורים המפורסמים שלו ” הסעודה האחרונה”, בו מתואר ישו אוכל עם 12 תלמידיו את ארוחתו האחרונה לפני שישו מת. גם המנזר יפה, לפחות מבחוץ, כי לא נכנסנו. כדי לראות את הציור, מכניסים קבוצות של 25 איש בכל פעם, בליווי מדריך. כיוון שלא הזמנו כרטיסים מראש, היה מקום רק בסיור של אחה”צ באיטלקית. בגלל שאנחנו לא ממש מבינים את השפה, ובגלל שרצו תשלום נוסף על ההדרכה – ויתרנו.
חזרנו לכיכיר הדואומו. במוזיאון קטן ליד הקתדרלה מציגים את הפסלים, הויטראג’ים והציורים מהכנסיה ומתארים את הקמתה. כמעט 400 שנה עברו מהתחלת הבניה ועד סיומה. הכנסיה הראשונה שנבנתה היתה קטנה ולא מיוחדת, וכל פעם שיפצו והוסיפו עוד חלקים וקומות, מגדלים וקשתות, הרחיבו והגביהו, קישטו ופארו, עד שהיא הגיעה למה שהיא. דגם מוקטן של הכנסיה (שתופס אולם שלם) מראה את כל הפרטים שאי אפשר לראות, כמו הגג והמגדלים העליונים עם הפסלים.
מצידה השני של הכנסיה נמצאת חנות כל בו ענקית, עם 8 קומות. בקומה האחרונה יש מסעדה, ממנה אפשר לצפות על מגדלי הכנסיה תוך כדי ארוחה קלה. על גג הכנסיה יש מדרגות ומסלול הליכה בין המגדלים והפסלים.
לא רחוק שמם נמצא בית האופרה הכי מפורסם בעולם – לה סקאלה. מבחוץ הבניין הצנוע לא מגלה את הפאר והעושר שמסתתר בתוכו: האולם מרופד קטיפה אדומה ומסביב תאי צפה בקומות, שם יושבים המכובדים והעשירים. במוזיאון בית האופרה מוצגים תמונות וספלים של זמרים וזמרות אופרה ידועים, מלחינים ומחברי אופרות מפורסמים. המלחין הידוע ורדי הופיע כאן רבות, ולכן מוצג כאן הפסנתר שלו, שרביט המנצח ופסל גבס של הידיים שלו.
המשכנו למוזיאון סמוך – מוזיאון פולדי פלוצ’י, שהוא בעצם ארמון עתיק בו חדרים עם תמונות של ציירים מפורסמים, כמו בוטיצ’לי. החדרים המפוארים מרוהטים במראות, שטיחים ותמונות. חדר אחד נקרא “אולם הזהב”, והוא באמת מפואר מאוד. בתחתית המדרגות בארמון יש בריכה עם מזרקה ודגי זהב.
ביקרנו גם בארמון נוסף, ארמון באלאטי ואלסקי, שהיה שייך למשפחה עשירה, ובחדרים שלהם רואים את חפצי היום יום שלהם, ואיך הם חיו: בחדרי השינה של הילדים רואים את העריסות לתינוקות, הצעצועים והרהיטים הקטנים, ואפילו כסא עם חור, ששימש כשירותים. בספריה מסודרים כל הספרים, חדר המוזיקה עם כלי הנגינה ובמטבח אח גדול ששימש לבישול, עם כלי המטבח ושולחן האוכל.
אגם קומו ואגם מאג’ורה
ביום האחרון שיהיה לנו עם הרכב, יצאנו ממילאנו לטיול באזור האגמים. נסענו לאגם הכי גדול באיטליה – לאגו מאג’ורה. האגם כל כך גדול וארוך, שאי אפשר לראות את הצד השני שלו והקצה שלו נמצא בכלל בשוויץ. אנחנו ביקרנו בעיר בדרום האגם, שנקראת סטרזה. הכל מסביב מוקף הרים גבוהים וירוקים.
בתוך האגם ישנם איים קטנים, ששטים אליהם בסירה. שטנו לאי בשם איזולה די פסקטורי, בו נמצא כפר דייגים עם הרבה מסעדות וחנויות לתיירים. כל הכפר הוא רחוב אחד צר, ואפשר להקיף את האי בטיול של רבע שעה.
משם המשכנו בשייט לאי נוסף, איזולה בלה, שעליו יש ארמון שבנה קרלו ה 3 לאישתו, איזבלה. שם האי הוא משחק מילים בין איזבלה ו”האי היפה”, שבאיטלקית הוא איזולה בלה. בארמון יש חדרים מלכותיים ומפוארים – חדר מוזיקה עם כלי נגינה עתיקים, אולם נשפים, אולם מראות, אולם שטיחי קיר, חדר נפוליאון (שבו ישן נפוליאון שביקר באי), חדר צעצועים עם משחקי ילדים של פעם – בובות ומריונטות, סוסי עץ, וחדר עם אוכפים לסוסים.
מתחת לארמון נחפרו מערות שמכוסות מהרצפה ועד התקרה בצדפים וקונכיות כהים ובהירים בצורות יפות, המתארים את העולם התת מימי. כאן נהגו לשבת בימות הקיץ החמים ולהנות מהאויר הקריר שזורם מהאגם.
סביב הארמון גן יפיפה, עם צמחים ופרחים צבעוניים המסודרים בערוגות מטופחות בצורות שונות. על מדשאה מטיילים טווסים לבנים, ואחד מהם אפילו עשה לכבודנו הצגה ופרש את הזנב שלו.
במרכז הגן יש פירמידת פסלים וסביבה מדרגות העולות למרפסת תצפית הצופה על כל הגן, הפסלים והאגם. ממש מקום מרהיב!
כשחזרנו בסירה ליבשה, ישבנו לאכול בכיכר קטנה וחמודה בסטרזה. זו עיירה שקטה ושלווה ואפילו שיש הרבה תיירים לא מרגישים עומס כמו בערים אחרות.
משם המשכנו לעוד אגם – קומו. גם הוא אגם גדול, שצורתו Y הפוכה. בקצה ה”רגל” השמאלית נמצאת העיירה קומו, שבה טיילנו לאורך הטיילת. אבל כאן היה מאוד עמוס וסואן, צפוף ודחוק, ולא מהנה כמו בסטרזה.
אז חזרנו למלון במילאנו.
עד כאן תיאור הטיול שלנו בצפון איטליה, מקום קסום, שהייתי שמחה לחזור אליו שוב ושוב.
להורדת מסלולי טיול באיטליה – לחץ כאן