הפעם מתארחת אצלי יעל רוזנולד-יניב, פרנקופילית מוצהרת ובעלת הבלוג חננה פרובינציאלית, שחזרה מטיול קולינארי בפריז:
בביקור האחרון שלי בפריז החלטתי פשוט להיטמע.
להתלבש כצרפתיה, לאכול בקוקטיות, לטייל במקומות שכף רגלו של תייר לא דרכה בהם, לא לשלוף את המצלמה על כל אבן בעלת ניחוח אירופאי.
ספויילר – כשלתי כישלון חרוץ.
ואם לסכם את כל נושא ההיטמעות – הוא התבטא בעיקר בהיעדרן הכמעט-מכאיב של תמונות שתיעדו את הטיול המופלא הזה, בעיר שבכל פעם מגלה איזה טפח ומסתירה טפחיים.
רשימת המלצות מעדת “זה מה שכדאי לכם לראות בפריז” מלווה בכותרת המשנה “ואסור לכם להחמיץ!!!” תהיה יומרנית (ו #עילאית_ומתנשאת). לכן, הרשימה הזו היא יותר רשימת סיכום של דברים שאני אהבתי.
לינה: בעקבות אילוצים (בן הזוג היה בכנס ברובע ה-15) בחרנו לישון באחד ממלונות רשת IBIS. מעבר לתחנת המטרו שהייתה במרחק פסע וקצת, סביבת המלון התגלתה כפנינה בפני עצמה.
שפע של מקומות לאכול בהם, כולל פיצריה קטנה ומעולה ברחוב, המון מאפיות עם ריח מדהים של קרואסונים על הבוקר, קרפים בדוכן רחוב מאולתר שפתוח עד מאוחר בלילה, וסניף קטן של הסנדביצ’ים המעולים של “סאבווי” שסיפק יופי של פתרון לארוחת צהריים מאוחרת וספונטנית. לצידם, בפריזאיות מעוצבת היטב, המון חנויות בוטיק קטנות עם פריטים במחירים בינוניים ומעלה.
מזג האוויר: CNN WEATHER ו-WEATHER.COM הבטיחו שמש עם סיכויים נמוכים (20-30%) לגשם. אי אפשר לסמוך על אף אחד בימינו.
היום הראשון – קולינריה מצולמת:
שוק האוכל ברובע הלטיני. רחוב Mouffetard האהוב אוהב להתעורר מאוחר, וכשהגענו ב-10:30, השוק היה עדיין מנומנם קמעה. לנו זה התאים מאד, והכל היה נראה טרי ומזמין.
(התמונה צולמה ע”י הקרניבור. הצמחונית הזדעזעה אבל הסכימה שיש לה ערך אסתטי).
ארוחת צהריים באותו היום:
אנחנו והתיכוניסטים במזללת הפסטה הצבעונית והשמחה Mezzo di Pasta. היה טרי ומשביע וחמים להפליא.
היום השני – חקר שופינג קצר: ברחוב ריבולי המפורסם נמצאו כל הרשתות “שצריך”, לצד כמויות בלתי נתפסות של חנויות מזכרות ועדרים של תיירים מכל מקום בעולם. מחניק מאד מצד אחד, מצד שני – זה המקום לנחור בבוז אל מול אחרים המצלמים במרץ את הלובר (לוברה?) מכל זווית אפשרית, ומיד אחר כך גם את הסניף הקרוב של ZARA. זו גם הדרך להגיע לכל הרחובות הקטנים האלה שמלאים בכל טוב. ואני – אני חיפשתי את אחד מהם.
ברחוב VERRERRIE נמצאו שני סניפים של חנות היד-השניה המעולה THE KILO SHOP, בה משלם אדם לפי ק”ג הבגדים אותם הוא מעוניין לרכוש. בנוסף, נמצאו ברחוב שלל חנויות וינטאג’ קטנות (הדבר האמיתי, כולל שאנל משנות ה-50. מצד שני, ב”קילו שופ” נמצא ג’קט של כריסטיאן דיור משנות ה-70 במחיר מגוחך, אז…). וחנות החולצות הזו, שנראית קצת כמו הארון של אברי גלעד.
(הערת מערכת: מרוב שפע לא רכשתי כלום. אין ספק שאני מזדקנת).
היום השלישי: חקר השופינג הפריזאי נמשך. המצלמה עדיין טמונה היטב בתיק. וגשם.
שוק הפשפשים של פריז – מכיוון שלמדנו שפריז מתעוררת בקצב של יפהפייה שבעה ומפונקת היטב, לא התייצבנו בשוק הפריזאי המפורסם (תחנת תחתית: PORTE DE CLIGNANCOURT) בבוקר.
במקום זאת בחרנו לטפס. את. כל. המדרגות. שעולות. לסאקרה-קר. בגשם. מלמלנו לעצמנו מנטרות של העצמה והגשמה כל הדרך. הגענו מתנשפים ורטובים. הסאקרה-קר התגלה כמקום נפלא לשבת בו בשקט בחושך (וביובש) למשך פרק זמן בלתי מוגבל, ולא צריך אפילו להזמין שום דבר תוך כדי. נחילים של תיירים הלכו ביראת קודש מסביבנו. בן הזוג נדבק מהם ויצא גם הוא לחקור את המקום. לי היו עדיין מים בגרביים אז ויתרתי. הוא חזר נפעם, אבל אני היא זו הכותבת עכשיו, אז כל הנפעמות הזו יכולה ללכת למקומות חמימים יותר. כשיצאנו, בחוץ עדיין ירד גשם, ולכן החלטנו – כתרומה אישית שלנו לחיזוק חוקי מרפי – לרכוש מטריות במיטב כספינו (שלל דוכני מזכרות פזורים למרגלות הכנסיה). הגשם מילא את חלקו, ופסק.
אני סתם משמיצה, הנוף מלמעלה עוצר נשימה. כל פריז על כף היד. ולכולם כאן יש מטריות חוץ מהאנשים שעומדים מאחורי המצלמה שלנו.
החלטנו שכעת אפשר להתחיל את היום, והלכנו לזלול מרק בצל עתיר גבינה נמסה ובגטים מול המולאן רוז’. המרק היה מצוין. המולאן רוז’ מרשים מאד. בסרט.
נסענו שבעים יותר לשוק הפשפשים. בין שלל סמטאותיו מסתתר שוק פשפשים נעים ביותר, מלא (גם) במציאות שוות – עתיקות יותר ועתיקות פחות. הפשפוש – גם הוא נעים ביותר – נטול ריח נפטלין, ועם כמות מדודה ומדויקת של אבק על הפריטים העתיקים יותר.
שוק הפשפשים. החלק היקר. כאן עושים מכל ענתיקה יצירת אומנות של ממש.
היום הרביעי – עוד קולינריה. זללנים שכמונו.
שוק MARCH’E D’ALIGRE מכיל גם דוכני ירקות ופירות מסודרים ומזמינים מאד, אבל גם חלק מקורה עם הררי גבינות ונקניקים שעומדים בשבילם בתור, וגם חלק קטן וחביב של שוק פשפשים (שבו באמת צריך לפשפש היטב).
הצלמת מצטערת שעוד לא המציאו צילומי ריח.
משם המשכנו, מלאים תחושת פריזאיות מרוממת, לכיוון שדרות DAUMESNIL אל עבר הטיילת התלויה. מדובר במסילת רכבת לשעבר שהוסבה לריאה ירוקה באורך 4 ק”מ. אנחנו דגמנו כמה מאות מטרים ונהנינו מאד. אם היינו מצטיידים באיזה משהו מהשוק – יכולנו להעביר שם עוד פרק זמן לא מבוטל. מצד שני, היה לנו עוד שוק להספיק היום.
בדרך לטיילת התלויה
ככה זה נראה מלמטה.
הטיילת. זו היציאה (או הכניסה).
המשך מסעותינו הקולינריים: שוק ריצ’ארד השחור.
מכיכר הבסטיליה יוצא אחד משווקי האוכל המפורסמים של פריז – שוק RICHARD-LENOIR.
שם רכשנו בגט טרי טרי, עם שלושה סלטים ביתיים מעולים (שניים – סלט ארטישוק וסלט חצילים – היו מעולים. טפאנד היה כבד מאד). ישבנו לנו בגינה הסמוכה ובלסנו תוך שניות את הכל.
כיכר הבסטיליה. באופן מפתיע – מעט תיירים. באופן מפתיע אף יותר – שמש.
שוק ריצ’ארד השחור. קצת פיצ’יפקס זולים ומיותרים בדרך לדברים הטובים באמת.
השוק במלוא הדרו.
הגינה שבה בוצעה הבליסה הגדולה.
מטיילים כאן, אבל לאט: תעלת סאן מרטין.
מהשוק המשכנו על שדרות RICHARD LENOIR לכיוון תעלת סן מרטין.
באמת חביב כאן. ויש גם ברווזים קואופרטיביים.
מסתבר שיש כאן סצינה עיצובית, לצד התעלה:
חנות ספרי העיצוב השווה ביותר בעולם – ARTAZART. כמעט כתבתי אפילו – אסור להחמיץ!!
לידה נמצאת חנות של מותג הנעליים ה-הו-כה-צרפתי – בנסימון. לא רחוק ממנה – חנות של SANDRO.
שלושת החנויות בצהוב, ירוק, ורוד של אנטואן ולילי – לילדים, מבוגרים ובכלל.
זו גם הנקודה שבה הבנתי כי על מדרכות פריז יש להלך בנעליים נוחות.
ולכן, מסיימת כאן, בשיר הכי פריזאי עבורי:
“בלילות אין-סופיים של אהבה,
עונג רב שמזדמן,
מעלים את הכאבים ואת הטרדות”
הכותבת היא יעל רוזנולד-יניב, בעלת הבלוג המקסים חננה פרובינציאלית