הקובנים לא צריכים סיבה למסיבה כדי לפצוח במחול, וגם אין להם הרבה על מה. אבל בשמחת חיים אין עליהם. קרנבלים בכל פינה, מועדוני סלסה ובתי ספר לריקוד, או סתם נגן בכיכר קטנה וסביבו גברים ונשים, מבוגרים וילדים, קטנים וגדולים מרקדים ומפזזים.
סלסה היא רוטב, כמו באוכל… זהו טעם החיים כאן, עירוב של סגנונות אפריקאים, לטינים וספרדים עם מקצבים משתלבים. גם מיזוג התרבויות הקובני נותן סיבה לאהבת הסלסה בקובה ובשאר מדינות העולם. היא התפתחה בשנות ה40-50, ע"י זמרים שחורים שהופיעו בבארים ומועדונים ושילבו את הג'אז עם המוזיקה האפריקאית. השירים נגעו בבעיות החברה השחורה – עוני, סמים וזנות, והמקצב הקליט הלהיב את השומעים. הריקוד התפתח מאוחר יותר, עם תיבול המקצב בהשפעות ברזילאיות של סמבה.
הסלסה היא שאיפה לחיים טובים יותר, והפכה לפורקן, מפלט ומקלט מעול הקומוניזם. כך יכולים הקובנים לבטא מעט את רגשותיהם, להוציא אנרגיות ותסכולים. לכן הם רוקדים עד כלות הנשימה והכוחות…
בתי הספר לסלסה מלמדים את כל הגילאים, מילדים ועד ללימודים גבוהים ומקצועיים. בשל אחוז האבטלה הגבוה בקובה, שעות הפנאי הרבות של הקובנים מוקדשות ללימודי ריקוד (הכל בסבסוד המדינה), ולכן הם כה מקצועיים בתחום.
בתי הספר יוצאים אחת לשנה לתחרות ביניהם בקרנבל, כמו בברזיל. הם משקיעים בתלבושות, תחפושות ואביזרים, ועורכים חזרות ארוכות. כולם משתתפים: ילדים, נשים וטף, מבוגרים ואפילו הותיקים. הילדים פותחים את התהלוכה, מלווים בליצנים, גדלים ונגנים. הם לא פחות מקצועיים מהמבוגרים, שמגיעים אחריהם…
הקרנבלים מתקיימים בחורף ובקיץ, ובעצם בכל זמן או סיבה למסיבה: אירועים חקלאיים, חגים דתיים או סתם תערוכות ופסטיבלים.הקרנבלים הגדולים מתקיימים ביולי ואוגוסט בהוואנה ובסנטיאגו דה קובה. מסיבות ותהלוכות קטנות יותר נערכות בלאס טונס, סנטה קלרה וטרינידד (בינואר). בעיר רמדיוס מתקיים קרנבל בסוף דצמבר, בו תחרות הכרכרה היפה. סיום קרנבלי החורף בפברואר, בעיר קמאווי, במשך שבועיים שלמים. ובמאי חוזרות שוב החגיגות…