כשחוזרים מטיול צריך יום או יומיים כדי להתאפס ולחזור לשגרה. כשחזרתי מהמסע של JWRP לקח לי שבוע להתאפס, ועדיין לא חזרתי לעצמי לגמרי…

חברה טובה שלי המליצה לי להצטרף למסע מיוחד, טיול של שבוע עם פינוקים, בתי מלון, ארוחות, הדרכות ופעילויות, כאן בארץ, יחד עם כ 200 נשים, אמהות יהודיות, שמגיעות מרחבי העולם להתחבר לערכי היהדות ולהכיר את ישראל. את המסע מארגנת עמותת   JWRP  – Jewish Women’s Renaissance Project העולמית, ומצטרפות אליו נשים ישראליות, שמגיעות מארגונים שונים. אני הגעתי דרך עמותת “אמהות עם מהות”, שמטרתה לקרב בין נשים מזרמי היהדות השונים- חילוניות ודתיות, חרדיות ודתיות-ציוניות, ליצור שיח, חיבור, פעילויות משותפות והתנדבות למען הקהילה.

 

לקראת המסע נערך ראיון הכרות, שבו סיפרתי על עצמי, על עיסוקי ומשפחתי (באנגלית).  לא נדרשת רמת אנגלית גבוהה במיוחד, למרות שכל ההרצאות, ההדרכות והפעילויות במהלך המסע מתקיימות באנגלית. נבחרתי מתוך 40 נשים שעברו יחד איתי את הראיון, וזכיתי להצטרף לחוויה מיוחדת, מרגשת ויוצאת דופן.

הכל קרה כ”כ מהר, שעוד לפני שהבנתי למה מגיע לי כל הטוב הזה, הוזמנתי למפגש עם עוד 11 נשים, שיחד אנו מהוות את הקבוצה המלווה למחזור.

פגשתי נשים שכל אחת מהן היא עולם ומלואו, עם סיפור חיים מרתק, אישיות כובשת ובעיקר – נוצר חיבור מדהים בינינו, וזכיתי לחברות חדשות לחיים. אני בטוחה שלכל אחת מהן יש חלק גדול מאוד בהנאה והחוויה שלי מהמסע, ואני מודה לכל אחת מהן על ההזדמנות להכירן והזכות להיות חלק מקבוצה מיוחדת ומאוחדת שכזו.

התחלנו את המסע במפגש בשדה התעופה, שם קיבלנו את פני הקבוצות מחו”ל בשירה, דגלים והמון שמח. אולם הנכנסים בשדה לא ראה שמחה כזו מאז זכיית מכבי תל אביב בגביע. משם נסענו היישר לטבריה, והמשכנו את החגיגות בארוחה על שפת הכנרת שהסתיימה במסיבת ריקודים סוערת, לחה ודביקה בחום של יולי. למחרת, בדרך לצפת, התחלקנו לאוטובוסים – 3 נציגות ישראליות על כל אוטובוס, ובו קבוצות נשים מערים שונות ברחבי ארה”ב וקנדה, מלוות במדריך ובחור ישראלי חמוד וחתיך, שדואג לכל הלוגיסטיקה, העמסת המזוודות והורדתן, ושהכל יתקתק כמו שעון שוויצרי.

כל המסע לווה בהרצאות מפיה של רבנית אמריקאית צעירה ונמרצת, רוחי קובל, בת 42 ואמא ל 7 ילדים, שמדברת בכל פעם על ערך אחר ביהדות, ובעצם ערכים של היות האדם בן אדם: תקשורת, קבלת השונה, פרגון, אי-שיפוטיות, המנעות מלשון הרע ורכילות, הנאה מיופיו של העולם, קבלת עצמך כמו שאת, משפחתיות ועוד. הכל מלווה בדוגמאות מחיי היום יום של כולנו, חילוניות ודתיות כאחת, מתייחס למשפחה בכל הרכב שהוא – זוגות נשואים, אמהות חד הוריות או גרושות, משפחות חד מיניות וכל בחירה אחרת. בלי שיפוטיות, בלי אסור או מותר, בלי הטפה וללא הצורך לעשות “הכל או לא כלום”. המטרה של JWRP היא לקרב, לראות את היופי של ערכי היהדות, ולבחור מה מתאים לכל אחת כרגע או בעתיד.

 

לרוב הנשים הנבחרות ע”י JWRP זהו ביקרו ראשון בארץ, וחלקן לא ידעו הרבה על ישראל. נתקלתי בשאלות תם שממש הממו אותי, כמו אם יש לי מזגן בבית, או אם יש לנו בארץ WAZE, ואפילו התפלאו לשמוע שהוא בכלל הומצא בישראל.

בילינו יום אחד קצר בתל אביב, שלטעמנו, הישראליות, היה קצר מידי, ולא ייצג את החדשנות, היצירתיות וההישגים הטכנולוגים החשובים שלנו כאן בארץ. הרגע המרגש ביותר עבורי, ועבור רוב חברותיי הישראליות, היה הביקור בהיכל העצמאות, השמעת נאומו של בן גוריון על הכרזת המדינה ושירת התקווה יחד עם עוד 200 חו”לניקיות. למרות ששמענו את הנאום עשרות פעמים, ושרנו את התקווה אינספור – הדמעות לא יכלו לעצור, וההתרגשות קיבלה פן אחר עם נשים יהודיות מכל העולם.

 

ירושלים היתה מרכז ועיקר המסע, ממנה יצאנו גם לגיחה למצדה וים המלח באחד הימים החמים ביותר של הקיץ. לצערנו, המהומות סביב הפיגוע בהר הבית שינו קצת את התכניות, אבל ביקרנו בכותל במעמד מרגש ועוצמתי ביותר. חלק מהנשים בחרו לקבל שם יהודי חדש בטקס מלא שמחה ודמעות, שהסתיים (איך לא) בעוד מסיבת ריקודים שמחה וסוערת. סעודת השבת היתה חגיגית במיוחד, במלון וולדורף אסטוריה המפואר, שמי יודע אם אי פעם תהיה למישהי מאיתנו הזדמנות שניה כזו. בשבת בצהרים התארחנו אצל משפחות לסעודה, שמענו את הסיפורים האישיים של כל אחת מבנות הקבוצות, ושוב – קינחנו בדמעות.

 

את הסעודה השלישית וההבדלה עשינו על גג ביתה של פמלה, אישה מיוחדת ובעלה שפתחו את ביתם לחיילי צה”ל, והם מארחים קבוצות וחיילים בודדים ותורמים רבות לצה”ל. הגג צופה על הר הבית והמראה בשעת שקיעה מרהיב ממש. משם ירדנו לישיבת אש התורה, שהיא התומכת בעמותת “אמהות עם מהות”, ושוב עלינו לגג לתצפית על רחבת הכותל ותמונות קבוצתיות.

רוב הימים בילינו כל שלשה עם האוטובוס שלה, אבל בערבים יצאנו יחד קבוצת הישראליות, ישבנו לקשקש ולהתחבר, ואפילו עשינו ערב אחד מסיבת פיג’מות. כל אחת שיתפה בסיפורה, היו המון דמעות – של צחוק, של בכי, של התרגשות, של הבנה והזדהות, של כאב ושל שמחה. חיבורים שישארו לעד.

 

למרות שכולנו היינו בכל המקומות בהם עברנו במסע, כל ביקור בכל אתר נראה פתאום אחרת דרך עיניים של תיירות. לקחנו אותן לשוק מחנה יהודה לטעום ולהריח, למתחם התחנה הראשונה עם ריקודי העם בערב, ולנחלת שבעה התוססת. סיפרנו על החיים כאן בארץ, על שליחת בנינו לצבא, על המציאות הלא פשוטה שהיא היום יום שלנו. פתאום היו דברים שנראו גם לנו אחרת, נושאים שקשה לפעמים להסביר, ועוררו מחשבה גם אצלנו, הישראליות.

המסע היה מאתגר בכל מובן – לדבר באנגלית רוב הזמן, עד שגם בינינו התחלנו לדבר חצי אנגלית; לטייל בחום הכבד אחרי שרגילים לא לזוז מהמזגן; לדאוג לשתות הרבה וגם שהחו”לניקיות לא יתייבשו; להגיע לרמות התרגשות ודמעות שלא הכרתי, בעיקר במקומות כמו הכותל, יד ושם, או מפגש בהר הרצל עם מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, אוריאל ואלירז ז”ל, ומשתפת באומץ בל יתואר את התמודדותה היום יומית. וגם סיומו של השבוע האינטנסיבי הזה, האחדות שנוצרה, וההכרח להפרד לשלום מחברות חדשות שחוזרות הביתה מעבר לים.

החלפנו מיילים והתחברנו בפייסבוק, הוזמנו לביקור וקבענו מפגשים כשיחזרו לארץ עם בני המשפחה, הבטחנו לשמור על קשר והצטלמנו המון למזכרת.

הכל עדיין מחלחל לאט לאט, מופנם כל יום עוד קצת. הסיפורים עולים, אך את החוויה האמיתית קשה לשתף. זה משהו שאת צריכה להרגיש בעצמך.

למרות שהמקומות לישראליות במסע תפוסים עד סוף 2018, אני ממליצה לך לעקוב אחד הפרסומים של JWRP ואמהות עם מהות, ולנסות להצטרף למסע הבא. רק אז תביני….

להרשמה למסעות הבאים: http://2link.activetrail.biz/JWRP 

מעוניינת בעוד פרטים? דברי איתי  – איילת 054-7447671