איך מתחילים לתאר גן עדן? דרום איטליה, האזור המכונה חוף אמאלפי, ידוע כאחד המקומות היפים באירופה ואולי בעולם. יצאנו לטיול זוגי של שבוע בין הים להר, וחזרנו נפעמים מכל היופי הזה.  הכבישים המתפתלים לאורך המצוקים, עולים להרים הגבוהים ויורדים בין סמטאות של עיירות ציוריות לצד ים כחול-טורקיז מותיר גם את המטיילים שראו כבר הכל חסרי נשימה.

בואו נתחיל מהשורה התחתונה – כמה עולה כל התענוג הזה? אז כידוע לכם, אני מנסה לחסוך כמה שיותר מבלי לגרוע מההנאה בטיול. הזמתי טיסות כבר במאי, עם חברת לואו קוסט (וואלינג), במחיר 238 יורו לאדם לרומא, כולל מושב שמור וטרולי. סגרתי מלון בויקו אקוונסה, מקום קסום שמשקיף על מפרץ נאפולי עם המון מסעדות מעולות, במחיר 480 יורו ל7 לילות כולל ארוחת בוקר. רכב הושכר מחברת אופרן – גולף אוטומטית בעלות 200 יורו. צריך לקחת בחשבון את כבישי האגרה בין רומא לנאפולי וגם באזור דרום איטליה, שכל מעבר בהם הוא עוד 1.5-2 יורו, לפעמים פעמיים ביום. לא חסכנו על מסעדות טובות, אנחנו לא אנשי שופינג, ובשורה התחתונה כל הטיול כולו הסתכם ב 2000 יורו לזוג. סביר ביותר, לא?

המלון שלנו בדרום איטליה

אחרי נחיתה קשה תרתי משמע, ביום הסוער ביותר של גשמים ושטפונות, ויתרנו על יום הטיול הראשון בדרך ויצאנו לנסיעה האיטית מרומא דרומה, למלון שלנו בויקו אקוונסה, עיירה קטנה וחביבה מעל המצוק צפונית לסורנטו. התנועה זרמה לאט באוטוסטרדה בגלל הגשמים הכבדים וההצפות, והדרך נמשכה כפול מהמתוכנן. אחרי שעות רבות וארוכות בדרכים, באויר ובכבישים, הגענו בשלום למלון בוטיק קטן מעל נוף המפרץ והים – L`Ulivo Resort. במלון 10 חדרים בלבד, פשוטים ונקיים, עם ארון קיר גדול ומקרר קטן, בריכה לימים חמימים יותר, וארוחת בוקר איטלקית הכוללת קפה טרי, לחמניות ומאפים, גבינות ונקניקים, יוגורט, פירות וקורנפלקס. אבל הכי חשוב ושווה היה הנוף מחלון החדר, הצופה על העיירה במורדות ההר, המצוקים והים המשובץ איים.

 

העיירה עצמה, ויקו אקוונסה, היא מקום נוח לטיול כוכב באזור דרום איטליה וחוף אמאלפי, בין נאפולי לסורנטו. יש בה כמה בתי מלון ומגוון מסעדות טובות, בעיקר אלו שנמצאות בחלקים העליונים של העיירה, בחוות פרטיות המגדלות את הירקות, הפירות והבקר לגבינות ולבשר.

מה עושים בדרום איטליה בגשם?

אחרי לילה סוער במיוחד, כשהתריסים נפתחים מהרוח והברקים מאירים את החדר, קמנו ליום מעונן וסגרירי, עם הבטחה לשיפור למחרת. לכן, חיפשנו מה אפשר לעשות בגשם באזור שרובו ככולו נופים לימים יפים ושימשיים. החלטנו לנסוע מרחק של כשעה מצפון לנאפולי, לעיירה קזרטה, שם נמצא ארמון המלוכה המפואר. חונים מתחת לכיכר שמול הארמון ונכנסים למתחם ענק, המזכיר את ורסאי בצרפת. רק חלק מ1200 החדרים המפוארים פתוחים לביקור, והם מרשימים מאוד עם ריהוט תקופתי, עיטורי טיח מוזהבים, ציורי קיר ושטיחים. החסרון היחיד של המקום הוא שאינו ממוזג ודי מעיק לטייל ולהנות, בעיקר לסובלת מחום כמוני. מחוץ לארמון משתרע גן עצום, שהיה סגור בגלל הגשם, אבל מרחוק ראינו את המזרקות המפוסלות שלו.

בחלק השני של היום נסענו לארקולינו, היא הרקולניום, למוזיאון MAV  – MUSEO ARCHEOLOGICO VIRTUALE המשחזר באמצעים טכנולוגיים וסרט תלת מימדי את התפרצות הר וזוב ושחזור הבתים של הרקולניום העתיקה. המוזיאון מתאים מאוד כשבאים עם ילדים, ורוצים להמחיש להם את החיים בעיר לפני 2000 שנה, כסיור מקדים לחפירות הסמוכות או לביקור בפומפיי.

 

לחפירות הרקולניום לא נכנסנו, אבל צפינו עליהן מהפארק. השטח קטן בהרבה מפומפיי, אבל ניתן לראות את גובה האפר והלבה שכיסתה את העיר, ולהתרשם מהבניינים בתי 2-3 קומות של העיר העתיקה.

 

גן העדן של דרום איטליה – דרך חוף אמאלפי

הסיבה העיקרית לטייל בדרום איטליה היא כמובן דרך הנוף של חוף אמאלפי. הדרך המתפתלת בין סורנטו לסלרנו מחביאה נופים עוצרי נשימה מעבר לכל עיקול: מצוקים היורדים לים, איונים מסולעים, הרים ירוקים ועיירות ציוריות שבתיהן במורדות. הנסיעה לאורך הדרך, שאורכה כ 70 ק”מ בסך הכל, היא איטית. הכביש חד נתיבי, כולם רוצים להתפעל מנופים וגם לשמור את העיניים על הכביש, ויחד עומס המטיילים והדרך הצרה המהירות הממוצעת אינה עולה על 30 קמ”ש. יש מפרצי עצירה לתצפיות וצילומים, וכדאי לעצור איפה שרק אפשר. כשמתקרבים לכניסה לעיירות הפקקים גדלים והתנועה מתקדמת בצעדי צב. בתוך העיירות כמעט ואי אפשר לנוסע, וצריך להתאזר בהמון בסבלנות. בקיצור – קחו את היום לאט, תהנו מהדרך והנוף, ואל תמהרו לשום מקום.

איפה כן חובה לעצור? העיירה הראשונה היא פוזיטנו. הדרך יורדת בזיגזג ממרומי ההר ועד הים, עם מקומות חניה באמצעות כרטיסים לאורכה, שמהם צריך להמשיך לרדת עד למרכז התיירותי של העיר וגם לעלות את כל הדרך חזרה לרכב בעליה תלולה. מומלץ לרדת עד לחניון בכתובת: Parking Garage Mandara, Viale Pasitea, 82, 84017 Positano, שהוא הקרוב ביותר לרחוב המרכזי של העיר העתיקה, סמטה צרה וציורית עם חנויות בוטיק ומסעדות, גלריות ודוכנים, שיורדת עד לים.

בין פוזיטנו לאמאלפי עובר גשר קטן מעל לשון ים שנכנסת בין ההרים ומתחתיו כפר דייגים קטן. בקיץ נערכת תחרות קפיצות מהגשר למים. אין איפה לעצור אבל אפשר להאט ולצלם כמה תמונות, או להמשיך מעט עד למסעדה מצד שמאל, לחזור ברגל בזהירות לגשר, ואז לקנות משהו במסעדה כדי שהבעלים יסכים שתחנו אצלו.

אמאלפי היא העיירה הבאה לאורך הדרך, עמוסת מבקרים ומטיילים. אם החניון בכיכר המרכזית מלא, שווה להמשיך לחניון Lunarossa במעלה דרך, ממנו יש מעבר תת קרקעי להולכי רגל שחצוב בהר ומגיע ממש עד לכנסיה. העיר עצמה מאוד מתויירת וממוסחרת. המון חנויות ומסעדות לאורך הרחוב הראשי ובסמטאות היוצאות ממנו. הכנסיה יפיפה במחוץ ומבפנים, כיאה לכנסיות איטלקיות. במעלה הרחוב הראשי נמצא מוזיאון הנייר. חוויה נחמדה שמתאימה גם לילדים, בה מודגם תהליך ייצור הנייר בעזרת ניצול כח המים.

לקראת ערב וסוף הדרך, מגיעים לראבלו הקסומה. דווקא שעת בין ערביים טובה לעיר. המוני התיירים והאוטובוסים כבר עזבו, והשקט יורד לסמטאות. גולת הכותרת של רפאלו היא שתי הוילות עם הגנים המטופחים – וילה רופולו ווילה צ’מבורנה. חובה לבקר בשתיהן, למרות מחיר הכניסה הגבוה יחסית – 7 יורו בכל אחת, לטייל בגנים ולהגיע לתצפיות מראש המצוק ועד לים. אחד המקומות היפים שהיינו בהם, אם לא ה…! פשוט עוצר נשימה – תרתי משמע, גם מהגובה וגם מהיופי.

מראבלו אפשר להמשיך בדרך לסלרנו ולחזור לכיוון נאפולי בכביש האגרה המהיר, או לעלות בדרך החוצה את ההרים, ולהנות מנופים מיוערים ומבט מלמעלה על אזור נאפולי מצידם השני.

קאפרי – אתגר לבעלי פחד גבהים

כדי להנות מהאי קאפרי צריך יום שלם לפחות, ואם אפשר – יומיים. יש כל כך הרבה מה לראות ולחוות, שאם רוצים להספיק הכל בנחת צריך לצאת מוקדם או להקדיש למקום קצת יותר זמן. בעיקר יש לקחת בחשבון את התורים הארוכים בכל מקום – התור לכרטיסים להפלגה, התור לאוטובוס שעולה לאנאקאפרי, התור למערה הכחולה, התור לרכבל למונטה סאלרו, התור לאוטובוס היורד לקאפרי, התור למעבורת חזרה, תור, תור, תור…

יצאנו מנמל סורנטו, אליו מגיעים ממרכז העיר בירידה בהמון מדרגות או בנסיעה באוטובוס פנימי. קנינו כרטיס לכיוון אחד, כדי לא להיות מוגבלים בשעת החזרה. השיקול היה נכון, אבל חשוב לזכור לחזור לנמל בקאפרי עד השעה 17-17:30, כדי לא לפספס את המעבורת האחרונה ב18:30. יש תור, ולפעמים אין מספיק מקום במעבורת וצריך לחכות לבאה (כמו שקרה לנו).

בהגעה לנמל קאפרי יש כמה אפשרויות: לעלות בפוניקולר לקאפרי וממנה להמשיך באוטובוס לאנאקאפרי, לקחת אוטובוס ישירות לאנאקאפרי ואח”כ לרדת לקאפרי, או לקחת מונית ספיישל.

יש שני סוגי אוטובוסים, שניהם קטנים ומתאימים לדרכים הצרות במעלה ההר: אוטובוס ציבורי (כתום)  עם 10 מקומות ישיבה שמכניס אנשים ככל שניתן לדחוס במחיר 2 יורו לכרטיס, או אוטובוס כחול עם יותר מקומות ישיבה שלא מכניס נוסעים בעמידה במחיר 5 יורו לכרטיס. לשניהם התורים ארוכים ויש להתאזר בסבלנות. המוניות הן רכבים פתוחים עם כיסוי בד כגג, מהירות יותר וזמינות יותר, אך גם יקרות יותר (לא בדקתי מחיר), והן כדאיות במיוחד לקבוצות של 4-5 איש.

התחלנו בעליה לאנאקאפרי, בדרך מפחידה במיוחד על שפת התהום עם נופים באמת, אבל באמת, עוצרי נשימה של המפרץ והעיירה. מהכיכר בה עוצר האוטובוס ממשיכים עוד 150 מ’ עם כיוון הכביש, לתחנה מרכזית קטנה ממנה יוצא האוטובוס למערה הכחולה. שימו לב – בדקו שהמערה אכן פתוחה, כי ישמחו למכור לכם כרטיסי נסיעה גם אם היא סגורה ולא יגידו כלום. אנחנו הגענו יומיים אחרי הסערה והמערה עדיין היתה סגורה, נסענו סתם, וחבל.

מהכיכר אליה הגעתם עולה רכבל כסאות למונטה סאלרו. אם לא הספיק לכם הנוף מפסגת אנאקאפרי, תוכלו לעלות עוד בכסאות בודדים ולצפות על נוף 360 מעלות סביב האי. אנחנו ויתרנו על התענוג – אני בגלל פחד הגבהים שלי, שגם כך מאותגר בדרום איטליה, ובעלי מטעמי סולידריות. מהכיכר יוצאות סמטאות ציוריות עם חנויות בוטיק ומסעדות, ובקצה השני מכיוון הרכבל שביל המגיע לוילה מיקלה, עם מרפסת תצפית מרהיבה על נמל קאפרי והכפר.

כדי לרדת לעיירה קאפרי, עדיף ללכת לתחנה המרכזית ולחסוך את התור הארוך בכיכר, מה גם שחלק מהאוטובוסים מתמלאים כבר בתחנה המרכזית ולא עוצרים בכיכר. רק שימו לב שרשום על האוטובוס “קאפרי” ולא “מרינה גרנדה”, שזהו האוטובוס חזרה לנמל. רדו בתחנה האחרונה בקאפרי.

העיירה היא מבוך סמטאות עם חנויות יוקרה, וילות ומלונות פאר. הליכה של חצי שעה מובילה לתצפית על הצד השני של האי, לסלעי Faraglioni  המפורסמים. את הירידה חזרה לנמל כדאי לעשות בפוניקולר, בעלות של נסיעה באוטובוס (2 יורו). 2 וחצי דקות של מבט אחרון לנוף ואתם חזרה בנמל.

 

בחזרה לנמל סורנטו כדאי להנות מהעיר עצמה, פנינת דרום איטליה. אמנם מתויירת וממוסחרת, אבל הנופים, המצוקים, הסמטאות, הכנסיות והגנים המטופחים בהחלט מעידים על עברה העשיר כעיירת נופש של החברה הגבוהה של אירופה.

 

דם ואש ותמרות עשן – פומפיי ווזוב

עוד אתר חובה של דרום איטליה היא העיר העתיקה פומפיי, שכוסתה באפר ולבה מהתפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79 לספירה, ונשמרה בשלמותה. העיר פשוט ע-נ-ק-י-ת ועד היום חושפים חלקים נוספים שלה. יש המון מה לראות, וכדאי להגיע מוקדם, לפני המוני התיירים והאוטובוסים, בעיקר בתקופות החמות יותר. שווה להכנס לאתר של העיר, או לבדוק במפה אילו אתרים מעניינים אתכם וללכת לפי מסלול מוחלט מראש, כי אחרת מבלים בה שעות. אפשר גם לשכור מדריך במקום.

מדהים לראות איך העיר מתוכננת להפליא, עם מדרכות וכבישים שגלגלי הכרכרות חרצו בהם סימנים, בתי פאר ווילות אצולה מכוסים בציורי קיר, פסיפסים מרהיבים ועיטורי טיח בצורות שונות, פלאי הטכנולוגיה הרומאית בבתי המרחץ והמבנים הציבוריים. רשת הרחובות הענפה והרחבה לא מביישת עיר מודרנית. אזור הפורום מרשים בגודלו, עם מקדשים, מבני ציבור וחצרות. כדאי לצפות בסרט “פומפיי” המתאר את החיים בעיר לפני ואחרי הטיול, כדי להבין את עושר החיים בה והאובדן הגדול. בקצה העיר “גילינו” מתחם בו נשמרים גופות מאובנות של אנשים, ילדים ובעלי חיים שנקברו באפר בנסיון לברוח מהעיר רגע אחד מאוחר מידי.

אחרי הביקור בפומפיי, שווה לעלות להר שאחראי לכל הדרמה הזו – וזוב. לפני כמה חודשים היתה על ההר שריפה גדולה, שאת שרידיה ניתן עדיין לראות. כל היער חרוך וריח השריפה עדיין נישא באויר. הכביש עולה עד למחסום, בו מכוונים אתכם לחניה, ממנה עולה שאטל עד לקופת הכרטיסים ( 2 יורו הלוך ושוב). די חובה לקחת את השאטל, כי העליה ארוכה. שימו לב – העליה ללוע עצמו היא בתשלום (10 יורו), זו עליה תלולה וקשה המתאימה לבעלי כושר וסיבולת לב-ריאה חזקים. אנחנו ויתרנו. אפשר להמשיך מהקופות בעליה עוד כמה עשרות מטרים, עד לרחבה ממנה הכניסה לשביל ללוע ותצפית על הנוף מההר. לפני העליה להר כדאי לראות אם הוא מכוסה ענן, כי אז אין משמעות לתצפית.

 

נאפולי – כן או לא?

הרבה דעות יש על הביקור בנאפולי. יש שטוענים שאפשר לוותר עליה, ואחרים חושבים שכדאי להקדיש לה גם כמה ימים. העדפתי לשפוט בעצמי, והקדשנו לעיר יום שלם. אחרי האלגנטיות והיופי של עיר החוף וקאפרי, נאפולי היא מחוספסת וקשוחה. הסמטאות בעיר העתיקה מלאות חנויות דוכנים ומסעדות, ומזכירות קצת את עכו. הרחוב הראשי, ויה טולדו הארוך, עמוס חנויות, תנועה ואנשים. מזכיר מאוד את רחוב אלנבי בתל אביב ומעולה למי שמחפש שופינג באזור במחירים משתלמים (קנינו זוג נעלי עור איטלקי לגבר שלי ב29 יורו).

חשוב לדעת שיש בעיית חניה קשה בעיר. יש חניון גדול בנמל, אבל הוא מלא בד”כ. יש חניונים ברחובות סביב, בהם תתבקשו להשאיר את הרכב והמפתח, והם ידחסו אותו בין עוד מכוניות. חששנו מנזקים לרכב השכור, אבל נראה שמדובר בנהגים מקצועיים למדיי, וחוץ מזה שלא היתה ברירה אחרת.

מאזור הנמל לקחנו מטרו למוזיאון הארכיאולוגי, שציפינו לראות בו עתיקות מפומפיי ודי התאכזבנו. המשכנו דרך הסמטאות והגלריות המקורות שמזכירות את אלו שבמילאנו אל מרכז העיר העתיקה. מבוך סמטאות צרות, עמוסות תיירים וחנויות, דוכני דגים ופיצ’פקעס, מסעדות ופיצריות, מרפסות עם כביסה וכנסיות לרוב. ליד כנסיית San Gaetano יוצאים סיורים מודרכים במאגרי המים התת קרקעיים, שנחצבו בתקופת הרומאים בידי עבדים. הסיור עובר באולמות ענק, תעלות מים ובריכות אגירה, עם סיפורים על העבודה והחפירה.

החלק שמרתק בסיור הוא הליכה בנקבות ברוחב 20 ס”מ עם נרות שמאירים את הדרך. בהחלט מומלץ עם ילדים, רק קחו בחשבון המון מדרגות בירידה, שאח”כ צריך לטפס חזרה.

ללא ספק שווה להקדיש יום לנאפולי. היא סואנת, רועשת ונפלאה. יש הרגשת ביטחון ברחוב, המון שוטרים וחיילים בכל פינה, וכמו בכל מקום הומה אדם- חשבו לשמור על כיסים והתיקים. חוץ מזה, לא הרגשנו שום איום או פחד.

עוד יום אחד וחוזרים הביתה

בדרך חזרה לשדה התעופה ברומא עברנו במונטה קאסינו, מנזר הושכן על ראש מצוק מעל 500 מ’ המשקיף על כל הסביבה. זהו אחד המנזרים החשובים מימי הביניים, שהיה זירה לקרבות קשים במלחמת העולם השניה של בעלות הברית מול הכוחות הפשיסטים של איטליה. השקט של המקום, הנופים והחצרות הקטנות שלו מרשימים מאוד, והכנסיה המפוארת מעוטרת בפסיפסים מוזהבים מרהיבים. ברחבה הראשית משוטטות יונים צחורות, ובמוזיאון מוצגים חפצים ואביזרים מהתקופות ההיסטוריות השונות – החל ממצאים ארכיאולוגים מראשית המנזר, כותרי עמודים ופסיפסים ועד כלי נשק של הלוחמים במלה”ע, ספרי קודש ותווים של המקהלה, כלי קודש ועוד.

לא רחוק מרומא נמצאים שני אגמים שהם לועות הרי געש עתיקים. האחד – נמי, היה אתר הנופש והשעשועים של הקיסר קליגולה, שבנה שתי ספינות ענק עם ארמונות צפים, בעלי גנים, מזרקות, פסלים ושכלולים. לאחר הרצחו טובעו הספינות, ורק בימי מוסוליני נערך מבצע לייבוש האגם והעלאת הספינות. במוזיאון קטן על שפת האגם הוצגו שרידיהן, אולם במהלך המלחמה הועלה המקום באש ונותרו רק כמה אריחים מעוטרים, חרטום הספינה ורעפי מתכת. תמונות ודגמים משחזרים את גודל הספינות ופארן.

מעל האגם שוכנת העיירה נמי, מקום ציורי וקסום המשקיף על כל האגם, עם חנויות המוכרות תוצרת מקומית על טהרת הפטריות ופירות היער, ובתי קפה עם עוגות תותים משובחות.

אגם נוסף הוא אגם אלבינו, שלחופו עיירות נופש עם וילות מפוארות ובתי מלון. גם לאפיפיור יש כאן בית קייט, קסטל גנדולפו, המשקיף על האגם.

אם יש לכם עוד כמה שעות “לשרוף” עד לטיסה חזרה, שווה לעצור באאוטלט קסטלו רומאנו. יש באזור כמה מתחמי קניות, אך היפה והמטופח הוא שדרת המעצבים, עם חנויות עודפים של כל הרשתות המובילות: מארמאני ועד נייקי. במתחמים האחרים תמצאו חנויות ענק של חברות ספורט, הלבשה, הנעלה ומוצרי חשמל.

מסעדות מומלצות בדרום איטליה

קיבלנו המלצות מעולות מפקידת הקבלה במלון, וכל אחת היתה הצלחה:

חוות Tenuta L`Incanto מתחת למנזר, מסעדה משפחתית מקומית ללא תיירים, עם מרפסת נוף לכיוון וזוב ונאפולי. מכיוון שהיה גשום, מעונן והחשיכה ירדה מוקדם, הספקנו להתרשם ממנו רק כשהגענו. בכניסה תלויים צרורות בצלים ועגבניות לייבוש ודוכן מכירה לתוצרת המקומית שנקטפה בבוקר. הפסטה טריה, המנות נדיבות והשירות משפחתי. על ארוחה זוגית שכללה 2 מנות פסטה, סטייקים, סלט טרי וירקות קלויים, שתיה וקינוח, שילמנו 60 יורו כולל דמי עריכת שולחן וטיפ קטן. כתובת: Via S. Francesco, 42, 80069 Vico Equense   שווה להגיע לפני שמחשיך.

חווה נוספת בה אכלנו היתה 4 דקות הליכה מהמלון – La Cantina Del Fatture, אגריסטוריסמו בו מגדלים את בקר, חזירים, עופות, סוסים וירקות ופירות עונתיים. אין תפריט והמנות נקבעות לפי מה שהוכן ונקטף באותו היום. מנת הפתיחה היא פלטת גבינות או בשרים ממגוון תוצרי החווה, למנה השניה – פסטה טריה שמוכנה בעבודת יד בכל יום עם רוטב בהתאם לנקטף (אנחנו זכינו לזוקיני ופרמזן), סטייק מבשר בקר רך ונימוח, סלט חסה ועגבניות שממש מרגישים את הטריות שלהם, וקינוח עוגת לימון. כל הטוב הזה, יחד עם בקבוק בירה ומים מינרלים, עלה פחות מ 60 יורו לזוג. כתובת: Via Raffaele Bosco, 286, 80060 Vico Equense, פתוח כל יום מלבד רביעי מ 20:00.

במרכז ויקו אקוונסה, מול בית העיריה, נמצאת מסעדת Tera Mia. אחרי לה קנטינה, התלהבנו ממנה פחות. היא מתויירת מאוד, מלאת מטיילים מכל העולם והמלצרים פונים ב”ערב טוב” ועוד כמה מילים בעברית או כל שפה אחרת של הנכנסים. צוות גדול וזריז של מלצרים מקרקרים סביב השולחנות, ערים לכל בקשה, האוכל טוב, עם מנות נדיבות. פסטה, דג וקינוח, בליווי שתיה – 70 יורו לזוג. כתובת: Corso Filangieri 38, 80069 Vico Equense פתווח בצהרים עד 15:00 ובערב מ18:30. חניון ממש ממול.

אחת הפיצריות הטובות באיטליה (מקום 3 בכל המדינה)  SALVO, נמצאת קרוב לארקולינו. ובאמת יש הצדקה לתואר: הפיצה דקיקה, על בצק גמיש שמזכיר לאפה, עם המון מוצרלה ורוטב עגבניות. על ארוחה של 2 פיצות, בקבוק מים וקפה שילמנו 18 יורו. שווה כל סנט!
Francesco & Salvatore Salvo – Largo Arso, 10/16, 80055 San Giorgio a Cremano NA,  פתוח בצהרים 12:15-15, סגור ביום ראשון.

 

איך מסכמים טיול בדרום איטליה?

במילה אחת – שווה!!! בכמה מילים – מקום נפלא לטיול זוגי רומנטי של כ 5-7 ימים, עדיף להגיע בעונות המעבר, כשפחות חם ונעים לטייל בחוץ. תמיד עמוס בכל מקום, כי היעד מאוד תיירותי. קחו בחשבון שחלק מהמלונות והמסעדות  עובדים מסוף אפריל- תחילת מאי ועד סוף אוקטובר בערך.

גם עם ילדים אפשר לטייל באזור, אך אל תצפו לאטרקציות כמו פארקי שעשועים וחבלים. יש המון טבע, מערות ימיות ונטיפים, שייט ונופים, רכבלים וחופים. ילדים יכולים למצוא עניין באזור הגעשי וסיפור פומפיי והרקולניום, להנות מהסיור התת קרקעי בנאפולי, בשייט לקאפרי ובעליה ברכבל הכסאות (מעל גיל מסויים), בארמון קזארטה והגנים.

מבחינת טיסות וניידות – אפשר לטוס לרומא ולנסוע כ 3.5-4 שעות עד סורנטו ולשלב טיול בדרך, או בטיסות ישירות לנאפולי. רצוי מאוד לטייל עם רכב שכור, שיאפשר לכם לעצור איפה שרק תרצו להתפעל מהנוף, ולהנות בקצב שלכם. ישנם גם טיולי יום מאורגנים שיוצאים ממרכזי הערים והמלונות הגדולים למבחר אתרים באזור.

אפשר לשלב את דרום איטליה עם כמה ימים ברומא בסיום הטיול, או לעבור לצד המזרחי של המגף, לאזור פוליה, שפחות מוכר למטייל הישראלי אך לא פחות מיוחד.

להורדת מסלול הטיול בדרום איטליה – לחצו כאן 

להזמנת מסלול טיול בהתאמה אישית – צרו קשר

נסיעה טובה,

איילת המטיילת – תכנון טיולים לחו”ל בהתאמה אישית